קמתי מוקדם בשביל להיות לבד ופנויה כשאני יושבת לכתוב את הפוסט הזה. האוויר בחוץ לח וקריר, יש עננים על העמק.
השנה, בשונה מכל שנה, מרגיש לי מוזר שכבר הגיע הסתיו. אני רוצה להגיד לו רגע, חכה, לאן אתה ממהר? איך יכול להיות שכבר נגמרת השנה, השנה הזאת שרק לפני שניה התחילה?!
איך העולם מעז להמשיך ולהתגלגל כשכל כך הרבה לבבות התרסקו, שהחיים שלהם נחרבו ברגע אחד?
מידי פעם אני מרגישה את הפצע הזה בלב שלי, נותן דקירה, ואז אני קולטת קצת מה עבר עלינו, על כולנו. בדרך כלל מהר מאוד אני שוב מכסה אותו עם שכבת שגרה ו"חייבים להמשיך בחיים" עבה.
אבל יש בי גם את המקום הזה שלא יכול להישאר אדיש מול חצב פורח, מול שקיעות צבעוניות ומרהיבות, מול הריח המיוחד הזה, איזה התרגשות בבטן שהנה ראש השנה מתקרב.
מעבר לזה שאני מאוהבת בסתיו, (אירופאית בכל זאת…) בסוודרים שלאט לאט מתגנבים מהארון – כן אצלנו ביצהר בצהריים ובערב ממש קריר! השלכת יפה, יש תחושה כללית כזאת של הטבע, של ההתכנסות.
הגיע הזמן להיכנס פנימה.
פנימה לבית, פנימה ללב, פנימה לעצמי.
שניה- אבל איך להיכנס פנימה אם בדיוק עכשיו המלך יוצא? המלך בשדה!
זה הקסם של אלול. זאת לא התכנסות פנימה כזאת של נסיגה, בריחה, נעילת דלתות והגפת תריסים. שניה לפני- את עדין בחוץ- ובדיוק עכשיו המלך בוחר לבוא לפגוש אותך! דווקא בחוץ.
זה הרגע הזה שאת אוספת את התבואה שלך, של כל השנה, ובוחרת מה את לוקחת איתך, מה את משאירה מאחור. שם הוא רוצה לפגוש אותך.
הבוקר- שיצאתי לפגוש אותי הבנתי ששנה קשה עבר על שנינו. לא יודעת איך לכתוב את זה.. שה' מבקש שנסלח גם לו.
כאילו מה יש לי לאסוף השנה? שברי לבבות? דליים של דמעות? אפר מפויח, בגדים קרועים.
כן, בעומק אם אני מעיזה להסתכל לשם- זה מה שיש.
ברוחי אני נמצאת בשדה חרוש. יבש. עפר ואפר תחת רגלי, עוד עולים אדים פה ושם. אני כורעת על ברכי, ובוכה בוכה. מרשה לעצמי לפגוש את החורבן הזה באמת. הדמעות שלי מעורבבות עם האדמה, כל הלחיים שלי בוץ. וכשאני שוכבת שם, על האדמה, אני מרגישה את החום שלה. את החיבוק שלה. את הנחמה שבה.
אני ממוללת את רגביה בידי, ומרגישה עוד משהו. גוש, אבן- שמסרבת להתפרק תחת אצבעותיי- מה זה?!
אני מסתכלת מקרוב, מנקה את האבק – ומגלה שיש לי יהלום ביד. יהלום מושלם, יפה, טהור.
יהלום שנוצר מכבישה של אמונה בת אלפי שנים. יהלום שמחזיק בתוכו את כל הדמעות, יהלום שמרכז את כל התפילות, התהילים, הבקשות. כל התקווה, האמונה, הגבורה, המסירות נפש- כולן שם בפנים, מחזירות לי אור באלפי נצנוצים.
אני מרגישה את אבא מחבק אותי, מנגב לי את הדמעות, מוציא לי ענף מהשיער- ולוחש לי- ביתי, כמה צר לי לראות בכאבך, גם לי צר איתך, אני אוהב אותך. אהובה יפת עיניים, לא היה רגע אחת שהיית לבד. לא היה משהו אחד שקרה לך לשווא.
קומי מעפר
את ראויה ליהלום הזה, הוא לגמרי שלך, מהיום לא תורידי אותו לעולם, הוא יזכיר לך כמה את טובה וחזקה.
ושאת בת של מלך.
אבא אוהב אותך ודואג לך, הכל לטובתך הנצחית.
בבקשה, רק אל תתייאשי, תמשיכי לאחוז באמונה, בטחי בי. אני צריך שתמשיכי להאמין בטוב שבי.
תמשיכי לבוא לבקר אותי, אני אהיה כאן חודש שלם, את תמיד יכולה לבוא אלי, ולספר לי שוב ושוב כל מה שתרצי.
עוד חיבוק אחד שעוטף אותי באור,
ואני חוזרת לביתי, לחיים, לילדים, לשגרה.
כולי מחכה למחר, למפגש הבא.
אם קבלתי משהו השנה- זאת מתנת התפילה.
כמה כח היא הפיחה בי, תמיד כשהיה לי קשה הרגשתי שאני יכולה לגשת למקום הזה, שמתחבר לבורא, מביאה איתי הכל, איך שאני, וחוזרת עם אוויר, תקווה ויהלומים.
תפילה יכולה להישמע מילה גבוהה. אבל הכוונה הכי פשוטה שלה- היא פשוט דיבור עם ה'.
זהו. פשוט. דיבור עם ה'.
הדרך הכי קלה ונגישה עבורי היא להכין כוס קפה, לשבת בחוץ ולהזמין את קודשא בריך הוא לדייט.
עכשיו אנחנו נפגשים. אני מכוונת על זה. בלי פלאפון. מדברת בקול. מספרת לו. כמו לחברה קרובה. מה קורה, מה מפחיד, תודה על משהו, דיבור פשוט פשוט פשוט בגובה העיניים.
משתדלת גם להקשיב. לעצמי. לפעמים מצאתי תשובות כבר בשאלות שלי. לפעמים איזה קול או הבנה שעולה מתוכי, לפעמים זאת פשוט רוח כזאת שמלטפת ומחבקת אותי.
מרוב שזה מתוק ומחיה- אני רוצה שכל העולם יטעם את התענוג הזה!
בבקשה תנסי גם. פעם ביום. קפה עם קודשא.
תנסי ותביני.
במיוחד החודש- המלך ירד מארמונות עליונים לפגוש אותך, להקשיב לך…
