טוב, העובדת שלי מפצירה בי שאגיש לה את החומרים לפוסט החדש. אבל עדין לא התבשל לי לגמרי על מה לכתוב, אז אני זורמת על הסגנון הזה- כמו יומן.
תכלס זה היה המטרה הראשונית של הבלוג הזה. יומן. ואז נכנסה גברת פרפקציוניזה והתחילה לרדות בי… "זה לא מספיק מעניין" היא צעקה עלי, "את אמיתית?! התמונות האלה נוראיות, אין מצב שאת מעלה אותם, לכי ללמוד צילום עריכה וכתיבה דחוף!!!"
בקיצור- אתן כבר יכולות להבין למה יש לי בלוג יותר מ10 שנים ויש בו אולי עשר פוסטים.. לא מצליחה לרצות את המשוגעת הזאת.
אז אחרי שניסיתי את כל השיטות והבטחתי לעצמי שאני על זה 1,000 פעם אולי- גיליתי מה יכול לעבוד!
להכניס מישהי חיצונית שאני מחוייבת אליה- ואני גם משלמת לה אז בכלל… חחח
כולי תקווה שאולי אולי אנצח את המערכת הזאת, ושאכן אתחיל לכתוב כאן על בסיס שבועי!
משהו קליל, מהלב, מגובה החיים. כן בא לי מידי פעם הדרכות, ואולי לפעמים תצאנה תמונות יפות אבל ממש לא חייב!
וזה מביא אותי למחשבות איפה עוד בחיים אני רוצה לעשות שינוי, להגשים חלום, להשיג משהו…
אני מתחילה בהתלהבות, יש לי תמונה חלומית איך זה אמור להראות, אני עפה עם זה רחוק.
ואז מגיע השלב של הביצוע, עם התנופה של ההתלהבות והיא עוזרת לי להתגבר על המכשולים הראשונים. מהר מאוד האנרגיה הראשונית הזאת נגמרת, ואני נשארת לבד מול רוחות חזקות.
הכירו את ארבעת מלאכי החבלה של ההגשמה-
1. הרגל
על מנת לקבל תוצאות שונות ממה שהיה לנו עד עכשיו אנחנו צריכות לשנות את הפעולות שלנו.
הבעיה שרוב הפעולות שאנחנו עושות ביום יום מונעות מהרגל. על מנת לשמור על כמה שיותר מיטוב אנרגיה יש לנו מנגנון של הרגלים- אוסף פעולות ומעשים שאנחנו עושות בלי להפעיל כח רצון, מחשבה או מאמץ.
אז איך כן משנים הרגלים? חשוב שזה יהיה קל, נגיש ומספק. ככל שהפעולה תהיה יותר קשה לביצוע מורכבת ולא נעימה, הסיכויים שנעשה אותה פוחתים. תמיד תשאלי את עצמך- איך אני יכולה להפוך את זה ל-
א. קל ב. נגיש ג. מספק.
במקרה שלי – כתיבת הבלוג:
- קל- מישהי שתעשה לי את זה
- בצורה שהכי נוחה לי- לכתוב על דף עם עט והיא מעלה את זה.
- מספק- אני מכינה לי כוס קפה בצד, ובגלל דאין לי את העיסוק עם המחשב זה ישר מוריד לי מיליון מתח (כן, תאמינו או לא- אני עדיין מתיידדת עם טכנולוגיות..)
מי שרוצה להרחיב עוד- ממליצה על הספר הרגלים אטומיים.
2. פרקפציוניזם
לא מכירה מישהו יותר משתק עשייה ממנו!!!
וכמה שאני מגדירה את עצמי לא פרפקציוניסטית- אני רואה שני בקלות נופלת לשם.
עשייה עדיפה על פני מושלמות. פשוט לעשות! לשחרר את הציפייה שזה יראה מושלם ומשוייף ומדוייק. ההשתפרות תמיד תגיע מתוך ניסיון ועשייה.
3. הציפיה שתמיד יהיה כיף!
כבר למדתי שבדרך לחלומות וחוויות שיא- צריך להסכים שיהיה לא כיףף לא נוח, מעצבן, מציק וכו'..
הציפיה שתמיד יהיה לי נעים משאירה אותי בבית במזגן בכורסא שלי אוכלת גלידה.
בשביל לקבל את ההנאה של הנוף הנצפה מפסגת הר גבוה- אני חייבת להסכים לאי נוחות של הטיפוס והמסע.
כשצלחתי את הכנרת- בשעות הראשונות- פשוט לא נהניתי. היה לי קשה, מאמץ, ושאלתי את עצמי למה בכלל עשיתי את זה. שם למדתי שאנחנו לא מגשימים חלומות בשביל ההנאה, אנחנו עושים את זה בשביל לגדול. ולגדול זה כואב.
ומלאך חבלה אחרון להיום-
- אין לי חשק
כל האומנים והיוצרים הכי גדולים יודעים שאין דבר כזה ליצור או להמציא רק שמתעורר החשק. משהו היום מלמד אותנו להיות מחוברות לעצמנו, לרצון וכו' וכו'.. וזה מדהים וחשוב ואני מלמדת את זה כל הזמן! אבל אני מדברת על הרצון הגדול. בקטנה- בכל הגשמת חלום יש רגעים שאין חשק, יש עכשיו משהו יותר כיף ונעים לעשות, אין לי מוזה וכו'..
זה גם מתחבר לעניין של ההרגלים- לא לתלות את ההגשמה שלנו בחשק שלנו- להכניס אותם ליומן שלנו! ולעשות גם כשאין חשק.
כל שבוע מחדש אין לי חשק לקום וללכת לשיעור יוגה שלי, או חשק לצאת ב5:30 להליכה, הכי מתחשק לי להישאר בבית מתחת לפוך. אבל אני עדין עושה את זה כי התחושה אחר כך שווה את זה!
(טוב וגם כי אני משלמת על זה. נקודה חשובה!!!)
אחרי הפוסט הזה אני חייבת להוציא פוסט על שבוע… חחח
בעזרת השם! מקווה לזה ומתפללת
ולסיום- לא פחות חשוב זה להרים לעצמנו ולחגוג כל הצלחה קטנה!
אז מרימה לעצמי- כל הכבוד!
אולי זה לא מושלם, אולי זה לא מרעיש-
אבל העיקר שזה נעשה!
שלכם מרים
