על מי מנוחות

שבוע שעבר הייתי באילת בנופש עם חברות.

וואו כמה שהייתי צריכה את זה.

שלושה ימים של יחד, ניתוק, הרבה צחוק ודיבורים מהלב.

ביום הראשון עלינו לראות את השקיעה מהר יואש.

יש שם מצפה לכיוון סיני – "מצרים".

ישבנו שם, והתחלנו להתפלל. באיזשהו שלב התחלנו לשיר, וממש התחלנו להתפלל בשירה וזעקה לישועה וגאולה שלמה.

כשראיתי את המדבר הגדול הזה הרגשתי משיכה בלתי מוסברת אליו.

חשבתי על הפסוק – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" ואמרתי לקדוש ברוך הוא- אנחנו עדיין הולכים אחריך. כבר מעל אלפיים שנה שאנחנו הולכים אחריך בלי לדעת ממש לאן, בלי להכיר את הדרך. תדע שאנחנו עדין צועדים איתך.

אם אני יכולה להגיד וסוג "לסכם" משהו מהשנה הזו, זה שעבודת ה' שלי השתנה לגמרי.
משהו בתפילה שלי, בחיבור שלי לקודשא – השתנה מהותית.
גם לפני זה הייתי מתפללת, ולפעמים מתבודדת, אבל זה היה כזה בונוס, כשאני צריכה.
השנה- לא היה רגע שלא הרגשתי בו שאני צריכה את הקדוש ברוך הוא.

ממש הבנתי שאני רוצה להשקיע בקשר שלנו. שאם אני רוצה לבסס את הקשר כמו שאני מבקשת ממני- זה דורש גם ממני.