זמנים קשים עברו על כולנו… האמת שבימים הראשונים של המלחמה הייתי משותקת לגמרי. הדאגה והחשש מהעתיד ניטרלו אותי. הסתובבתי סביב עצמי, עושה את הדברים כמו מתוך אוטומט, רק את מה שהכרחי לכאן ועכשיו. אחרי שבוע כך הבנתי שזה לא עסק. כנראה שזה משהו יותר רציני מעוד

החיים הם שמיכת טלאים. יום ועוד אחד, טלאי מצטרף לאחר. שגרה שחוזרת, פעולות שחוזרות על עצמן ולפעמים שוכחים את המטרה או את התמונה הכוללת. לעיתים יש אפילו רגעים של יאוש שמאיימים להתגנב, צצות שאלות האם זה כדאי וחשוב. ובשמיכה כמו בחיים- פיסה מתחברת לפיסה, למלאכת מחשבת