איך מתחילים פוסט כזה, שטומן בתוכו כל כך הרבה סוף?
זה לא הולך להיות פוסט הדרכה קליל או מתכון נחמד. הפעם יש לי נושא יותר כבד, ואני רוצה להביא אותו כאן כי גם הוא חלק מהחיים, והחלטתי שבבלוג הזה אני מביאה את עצמי וחיי בדיוק איך שהם.
אז עכשיו, אחרי שעברו כבר חודשיים וקצת, אני יכולה להושיב את עצמי לכתוב ולשתף אתכם.
אבא שלי נפטר בערב שבת קודש, כ"ד שבט.
זכיתי להיות איתו ברגעיו האחרונים, נשמתו יצאה כשאני ואחותי הגדולה אוחזות בו.
זה לא היה מוות פתאומי. לפני שנתיים הוא אובחן כחולה במחלת ריאות סופנית ( IPF )
בתחילה מצבו הדרדר לאט לאט. בהתחלה היה לו קשה לבצע מאמץ גופני, אבל הוא עוד הלך ותפקד כרגיל.. ראינו את ההדרדרות מול עיננו כל הזמן. פעולות יומיומיות נעשו קשות עד בלתי אפשריות. לקראת הסוף הוא היה מחובר לחמצן ללא הפסקה.
ידענו לאן פני הדברים הולכים וגם דיברנו על כך. היה כל כך הרבה חסד ורוך בתהליך ההכנה האיטי הזה. כמובן שברגע הפרידה הסופי הכאב היה גדול מאוד וקורע, אבל אני בכל זאת מרגישה שעברנו תהליך משמעותי לפני המוות, כך שהפרידה היתה יותר רכה.
בכסלו יצאנו לטיול משפחתי. קראנו לו הטיול האחרון חצי בצחוק וחצי בבכי. אבא אמא האחים וחלק מהגיסים. אבא ביקש עוד פעם אחת לראות ולטייל בארץ שכל כך אהב. לנהוג לבד כבר לא יכל וגם הנסיעה הזו לא היתה לו פשוטה אבל זה לגמרי היה שווה את זה. בילינו יחד יום שלם ונפלא בגלבוע.
בטיול נוכחנו לראות כמה שהמצב לא טוב והחלטנו לעשות שבת אינטימית בבית ההורים, רק האחים, כמו בילדותינו. השבת היתה מרגיעה ומגבשת, והרגשתי בעיקר שיש לי משפחה מדהימה שאפשר לדבר איתה על הכל ( טוב הגזמתי קצת..חח. כמעט הכל ) במוצאי שבת התישבנו וסוף סוף העזנו לגעת ממש בנושא. הפטירה המתקרבת. אבא תמיד כל כך מסודר ומאורגן עשה רשימה של הדברים שצריך לדאוג להם, והדברים שכבר ביצע. כמו- ביטול מנויים למגזינים שעיניינו אותו, סדר כמה שיותר עניינים פיננסים וגם 2 בקשות מפורשות ולא פשוטות – לא לבצע פעולות מאריכות חיים והחייאה במקרה הצורך, ושלא יספידו אותו.
הצורה שבה אבא נפטר מאיתנו היתה אחד השיעורים החזקים ביותר שקיבלתי ממנו.
אבא שלי תמיד היה איש של אמת. חי את האמונה שלו והולך בדרך המיוחדת שלו, וגם ברגעי המבחן- ממש כשהמוות כבר מעבר לפינה- לא זז מילימטר.
הוא חינך אותנו כל החיים לא לפחד. ממש מגיל צעיר אני זוכרת איך אבא שלי מסביר לי בצורה מאוד רציונלית שפחד זה לא מציאות קיימת- זה רק מחשבות ודימיונות. ובהתאם לכך- אפשר להתמודד איתם, להתחזק באמונה, ולהאמין בעצמך שיש לך את הכח להתמודד עם כל דבר שיבוא.
וכך צעד לסוף ,בגבורה, באומץ, בלי למצמץ.
אחרי השיחה הזו במוצ"ש נשארתי עם מועקה מאוד גדולה. מתוך כך שאני גרה 5 דק מהם, וגם עם הקשר המיוחד שהיה לי איתו- הרגשתי אני שרוצה/הולכת להיות איתו בסוף. נורא פחדתי. הייתי מבועתת. רצו לי כל מיני סרטי אימה בראש, של חנק וקושי אין סופי, ובעיקר המון חוסר אונים כי אבא ביקש שלא לקרוא לאמבולנס כלל.
יום למחרת השבת חברה התקשרה אליי , ממש שליחה מדהימה משמים. היא סיפרה לי ששכנתה נפרדה מאמה זה מכבר, ושהיא סיפרה לה שהמוות היה מתוק. היא ממש פתחה לי את הראש והפכה לי את ההסתכלות על המוות, שהוא לא חייב להיות כל כך טראגי וקשה.
באותה תקופה הייתי קופצת לבקר כל כמה ימים, ואבא שראה במצוקה שלי משך אותי לשיחה, אותה לא אשכח לעולם. הוא שאל אותי- "מה קורה?" – אמרתי לו שאני מפחדת שהסוף יהיה קשה ומזעזע. הוא הרגיע אותי ואמר לי- "אני לא חושב שזה מה שיהיה. אני חושב שבסוף הלב שלי לא יעמוד בעומס ( ידענו שהלב פגוע מאוד כתוצאה מהמחלה ) אני חושב שאפטר מדום לב" . וכמובן הוא הרגיע אותי ואמר שאין סיבה להיות בפחד עכשיו ובמתח כל הזמן. שאלתי אותו האם הוא מפחד. וזאת היתה תשובתו- " לא. אני לא מפחד. אפשר לומר שאני אפילו סקרן "
אבא שלי תמיד הסתכל על הדברים הפוך ממה שכולם ראו אותם, לא היסס ללכת נגד הזרם, ללכת בדרך המיוחדת שלו.
בשנים האחרונות שלו הוא כתב שירים. לאחד השירים קוראים- הדרך שלי. כששרנו את השיר הזה בלוויה הבנתי שזו הצוואה שלו. סיכום חייו, אותו הספד שאמר תמיד שיכתוב לעצמו ולא מצאנו ברגע האמת.
בסוף זה הגיע. כן. ערב שבת. ההורים שלי חלו בקורונה. אמא שלי ברוך השם עברה את זה ממש בקלות. אבא על פניו גם היה נראה בסדר, אלא שאז חלה החמרה רצינית בנשימה שלו. הוא כבר לא יכל לעשות שום דבר חוץ מלנשום. עסוק בלהאחז בבדל חמצן הכי קטן. אמא שלי עדכנה אותנו שהמצב ממש לא טוב. כל האחים הספיקו לבוא ולראות אותו בפעם האחרונה. אחותי אליס ואני החלטנו שנהיה שם בשבת כדי לעזור לאמא ופשוט להיות כח עזר. בערב שבת זכינו לקבל ממנו ברכת הבנים, אחרי שהעברנו אותו לכורסא שלו. לא אלאה אותכם בפרטים, אבל זה היה ממש לא פשוט. זה היה כמו לידה. סביב השעה 22:00 הוא קם מהכורסא ובאותו רגע כנראה קיבל דום לב. אליס שהיתה איתו הספיקה לתפוס אותו, וקראה לי לבוא מהר. תוך כמה רגעים הבנו שזה נגמר, ושנשמתו עברה לעולם שכולו טוב.
הרגשתי מיד הקלה גדולה, בשבילו בעיקר- שהפסיק הסבל, אבל גם בשבילנו. זה קרה. אז כך זה קרה. בנוסף הרגשתי הודיה גדולה – פשוט הרגשתי זכות עצומה להיות הבת שלו, אמרתי לו תודה, הנחתי יד על עיניו ואמרתי שמע ישראל.
לקחתי נשימה עמוקה והרגשתי את הקומה שלי מתמלאת בעוז.
עברתי שלב.
אבא נקבר בבית העלמין ביצהר. באדמת הארץ היקרה שלו, בנחלת אפרים שהרגיש מקושר עליו. אם אני יוצאת למרפסת של הסטודיו שלי אני רואה את החלקה, ואני לא מתביישת לנופף לו לשלום J
מאז אני לומדת לפתח קשר אחר עם אבא. הפרידה הגופנית היתה לי ממש לא פשוטה ועודנה. הידיעה שהנשמה שלו איתי, שחלק ממנו ממש ממשיך להתקיים בי- מנחמת אותי. אני שואלת את עצמי הרבה מה היה עונה וחושב על דבר זה או אחר.
בשבעה באה שכנה יקרה וסיפרה שלפני כמה חודשים אבא היה אצלהם שבת והוא אמר להם שהוא רוצה להפטר בבית שלו, בכורסא שלו. נדהמתי לראות איך מה שהוא ביקש וחזה- קרה.
לא רק בחיים – " בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו "
לאבא היו חיים מדהימים, שלמים, המסע שהוא עשה והמקום שבזכותו אנחנו כאן היום- הלואי שיום יבוא ואספר לכם על כל זה.
תודה שקראתם אותי, מקווה לכתוב פה עוד המון דברים כיפיים ומשמחים, לאט לאט, אני משתדלת לחזור לעשיה שלי, ולקיים את מה שביקש מאיתנו- לא להעצב יותר מידי, להמשיך בחיים , להתקדם ולפרוח.
שלכן, מרים.
11 תגובות
מריומה שלי
ריגשת
חיזקת
ולמרות שכבר שמעתי ישירות ממך את כל מה שכתבת
קראתי הכל בלי לדלג
עצם הסיפור והחוויה שהעברת מעצימה
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא!!!
יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים
היי מרים,
קראתי את דברייך בנשימה עצורה. נשמע שעברת טלטלה לא פשוטה מצד אחד ומנגד חוויה מעצימה, בדרכה שלה. אביך נשמע אדם מדהים בכך שלא רק אמר שאין טעם לפחד אלא ממש היה משוכנע בזה וחי על פי זה. כי קל לדבר אבל ליישם זה עניין אחר.
תודה ששיתפת גם בתהליך ההתמודדות שלך עם התקופה האחרונה, לפני שאביך נפטר, ובקושי הנורמלי וההגיוני. נדמה לי שהטיול שעשיתם בגלבוע נחקק אצלו כזיכרון טוב של סוף חייו, והוא ילווה גם אתכם, החיים שהיו יקרים לליבו.
שמחתי לקרוא ולהכיר
נטלי
http://www.pnimablog.com
תודה נטלי! הטיול בהחלט היה מיוחד ונחקק בזכרון של כולנו
וואו מרים! זה פוסט עוצמתי מאד! מלא ברגש…כאב, נחמה,פחד, אהבה, הערכה….
מאמצת את מה שאבא שלך אמר לך על הפחדים.
זכית באבא מדהים. תודה ששיתפת אותנו.
תודה אלמוג
מרים אהובה,
קראתי והתרגשתי כל כך. מנסיוני עם אמא שלי הפרידה יכולה להיות מלאה בחסד.
מוות הוא לא רק עצב הוא גם מלא ברחמים, באהבה ובתהליך נשמתי פנימי שאין מילים לתאר.
ואנחנו בארץ החיים צריכים ללמוד לחיות עם הגעגוע ולאור מסכת החיים המופלאה של הורינו
מן השמיים תנוחמי
תודה שרה! האמת שלרוב מראים לנו מוות בסרטים מצד אחד מאוג מסויים וכמו שאת אומרת הוא יכול להיות כל כך הרבה יותר עמוק וצבעוני
תודה על השיתוף, הפוסט מאוד מאוד מרגש
אבא שלך נראה כלכך מאושר בכל התמונות! ממה שכתבת נראה שהוא היה אדם מדהים ששילב בתוכו גם סקרנות, גם רציונליות, גם יכולת להבין את הרגש של האחרים. אבל הדבר שהכי הדהים אותי זה האומץ!
קראתי את הפוסט שלך עם דמעות, נזכרתי באבא שלי שהלך לפני חמש שנים. אבל הפעם זה לא היו דמעות של עצב, אלא של געגוע. געגוע שעושה טוב על הלב.
מאוד התחברתי לזה שצריך לדעת לבנות מערכת יחסים חדשה עם מי שהלך.
עוד פעם תודה על הפתיחות והכנות שלך!
תודה ושמחה שהתחברת..
מרים, כתבת חם ונוגע…לא חושבת שיצא לי לקרא על מוות ממקום כל כך מעורר השראה כפי שהיה אבא שלך וכפי שאת כותבת מדם ליבך.
מרגישים את זה, מרגישים את הדרך שאת עושה ועשית בתקופה הלא פשוטה הזו שעברה עליך…ובעיקר לומדים המון על אביו ,דרכך.
אני לוקחת מהמילים שלך עליו את מה שאמר על הפחד, ואני מאמצת גם את צורת ההתבוננות המיוחדת שהיתה לו על המוות והעולם שיבוא אחריי בסקרנות רבה.
ובעיקר אני מתחברת למשפחה שלך שעוטפת אותך דרך הסיפור הזה ורואה כמה ההתמודדות שלך חזקה ושברירית בו זמנית.
תודה על הטקסט היפה הזה, ועל השיתוף ומאמינה ומברכת אותך כפי שכתבת, שהפוסטים והסיפורים הבאים שלך יביאו לחייך גם צחוק ושמחה ותחושה של חיות ואהבה.
ממני, דנה בעלת הבלוג זמן איכות- http://www.danatime.com
תודה דנה! שמחה שנגע בך, ושהרגשת במעט מה עבר עליי. אמן לפוסטים שמחים ויפים